אסם הוציאה מהדורה מיוחדת של שקיות הבמבה האלמותיות שלה, לכבוד יום האשה הבינלאומי 2020 , במקום התינוק הנצחי, תתנוסס בגאווה על גבי האריזות שלה – תינוקת, לראשונה מאז הומצא התינוק של במבה בשנת 1993.
השנים האחרונות מביאות איתן רוחות של שינוי ותקווה, יותר ויותר מבינות ומבינים כי ילדות הן הן העתיד. ב-2018 הוצב פסל ברונזה של ילדה כבת 8, עומדת איתנה מול השור הזועם של הוול-סטריט. הפסל מייצג את כוחן של ילדות לעשות שינוי, לעמוד מול כוחות גדולים וחזקים מהן, ולפעול כבר מגיל צעיר בכדי לשנות אותם. אין זה סוד כי ההסללה החברתית שלנו מתחילה מגיל הילדות, גיל שאפילו צעיר יותר מ-8, התיאורטיקנית ג׳ודית באטלר טענה שאפילו ההכרזה בבדיקות האולטרסאונד ״זו בת!״ (או לחילופין – ״זה בן!״) מתחילה את ההסללה המגדרית שלנו.
ועדיין, אם צריך לחשוב על דמות אחת שערערה את המחשבה של כולנו, ובמיוחד השפיעה על פוליטיקאים, היא הנערה בת ה-17 גרטה טונברי שלא פחדה לעמוד מול השור הזועם ולהגיד לכולנו שאנחנו הורסים את כדור הארץ. כמובן שהביקורות עליה לא איחרו לבוא, אחרי הכל, היא רק ילדה קטנה עם שתי צמות.
ובכל זאת, השינוי התפיסתי שגרטה עשתה בקרב בנות ובני נוער כלפי האחריות שהחברה האנושית צריכה לקחת על החיים על פני כדור הארץ היא עצומה, אלפים יצאו להפגין במטרה להראות שגם לבנות ולבני נוער יש קול להשמיע – והוא קול חשוב ומשמעותי.
בעולם בו הדימוי הנשי מוכר לנו בצורה כל כך ספיציפית, התינוקת של במבה היא שינוי מרענן. היא מעידה, בגלוי או בסמוי, שגם בנות, ילדות, נערות הן חשובות, נספרות, נחשבות בעולם שהוא כל כך גברי. הרי כל מי שהגהה, הפיק, יצר את דמותו של התינוק של במבה הוא גבר, מלבד זו שמדובבת את קולו – שזו אשה. בעולם מתוקן זה נכון וראוי לתת במה שווה לילדות וילדים, וגם אם רק בכדי לתת לבנות את האופציה לגדול בתחושה שהן שוות וראויות גם כן. אסור גם להתעלם כמובן מהביקורות על הנראות של התינוקת לעומת הנראות של התינוק - היא רזה יותר, בעלת ריסים ורגליה סגורות.
יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שהתינוק, ועכשיו גם התינוקת, לבנים בעלי סממנים המאפיינים את העדות האשכנזיות בישראל, ובמדינה כמו שלנו, בה יש ערב-רב של עדות ותרבויות היה ראוי לתת במה הוגנת למגוון הרחב בה, ולפחות לא לעשות דימוי כל כך חד משמעי של תינוק איקוני שמזוהה עם קבוצת הכוח השלטת, אבל אולי פתיחת הדלת לתינוקת, היא צעד ראשון בתיקון הפריזמה הצרה בה הסתכלו כל הגברים שהמציאו את אותו התינוק. חמוד ככל שיהיה, מוכֵר ככל שיהיה.
אבל עם כל הכבוד לתינוקת של במבה, הייתי שמחה להעלות נקודה שלי שהפריעה מהרגע הראשון שראיתי את האריזה המיוחדת, החגיגית הזו לכבוד יום האשה הבינלאומי. דבר שלא יכולתי להתעלם ממנו והמשיך והפריע לי, וממשיך ומפריע לי בעודי כותבת את השורות האלה.
התינוקת של במבה, בניגוד לתינוק של במבה – לבושה בחולצה (שלא לומר ורודה). הדבר הראשון שחשבתי עליו, הוא למה הלבישו תינוקת בחולצה? ממתי גוף של תינוקת הוא דבר מיני שיש לכסות? כמה מפחיד זה לחיות בעולם בו תינוקת עלולה להתפרש כאובייקט מיני. המחשבה הזו לא הרפתה ממני, ניסיתי לשאול נשים ואנשים סביבי מה דעתם, הם היו חלוקים, מצד אחד הן/ם הבינו את מחשבותי, ומצד שני, היה להן/ם קשה לחשוב על תינוקת עירומה.
זה עוד יותר הפריע לי, כי זה סימן לי את ההשרשה של הלך מחשבה חמור, של שליטה עמוקה בגוף נשי, שמתחיל כבר בינקות. דבריה של באטלר קיבלו תוקף מחודש, ההצהרה ״זו בת!״ כבר אינה רק מסלילה לתפקיד מגדרי, אלא גם למיניות אסורה. תינוקות בנות מהרגע שהן נולדות הן מיניות מתוך עצם היותן נקבות.
אם נסתכל על תינוק/ת בחודשים הראשונים של החיים, יהיה לנו מאוד קשה לדעת האם זה זכר או נקבה.
ההתפתחות המינית הביולוגית אצל בנות ובנים מתחילה בגיל הרבה יותר מאוחר מזה, רק סביב גילאי 11-12, ואצל בנים אפילו מאוחר יותר. למעשה, כשאסם מכסים את התינוקת שלהם הם מצהירים שתינוקות בנות מהרגע הראשון הן מושא לתשוקה מינית, ככה שמצד אחד יש פה פוריטניות קיצונית, ומצד שני יש כאן אישוש של מחשבות פדופיליות חמורות מאוד.
למעשה, כיסוי הגוף והפשטתו – הם שני צדדים של אותו המטבע, הצורך לשלוט במיניות של הגוף הנשי, לטובת הצרכים של קבוצת הכוח השלטת, אבל אגע בזה בהמשך.
כיסוי של תינוקת עשוי להראות תמים, אבל אי אפשר להתלונן על מעשי כיסוי קשים ומכוערים בחברה החרדית, כשהכיסוי מתחיל ״בבית״. לא מעט אנחנו שומעות ושומעים סיפורים בתקשורת על השחתת פרסומות בהן יש דמות נשית, בבני ברק, בבאר שבע, באזור מודיעין-מכבים-רעות וגם בתל אביב - יפו הליברלית.
כשאסם מסמנת שיש לכסות את הגוף הנשי, מגיל הינקות, אין זה מפליא שהמחשבה הזו תחלחל עמוק יותר לתודעה. גם אם הדרך הפוכה, ואסם הבינו את הלך-הרוח ברחוב, ושהציבור אינו רוצה לראות גוף נשי-ילדתי עירום, היא לא יכולה ליישר קו עם הרצונות האלה, זהו מדרון חלקלק בו לאט לאט נשים בפרסומות יתחלקו לשני קבוצות קיצון – האחת זו שמכסה את הגוף הנשי, והשניה זו שמפשיטה אותו (הרי סקס מוכר).
הגוף הנשי בפרסומות הוא עוד אביזר, הוא חפץ, הוא כלי לשימוש בעל הדעה למכירה של מוצר מסויים. אם הגוף הגברי מוצג באופן כזה שהוא אקטיבי, עצמאי, אסרטיבי, חזק, עם אופק, עם גבולות מוגדרים, הגוף הנשי מוצג באופן ההפכי לזה. גוף נשי מוצג כפסיבי, מוחלש, שבור, מפורק, לעיתים קרובות כמסמן חדירה מינית (וגינלית, אוראלית או אנאלית). בעוד הגוף הנשי בפרסומות הוא המשך ישיר למוצר אותו הוא מפרסם, עוד מוצר, הגוף הגברי הוא למעשה גבר שמפרסם מוצר.
יש נטייה להתבלבל ולחשוב שפמיניסטיות שיוצאות נגד אובייקטיביזציה מינית של נשים וגוף נשי בפרסומות ובעולם הפרסום, עושות יד אחת עם החברה החרדית שמבקשת לכסות ולהסתיר את גופן של הנשים. אך האמת רחוקה מכך. סט הערכים של שתי הקבוצות האלה שונה והמוטיבציה של שתי הקבוצות האלה מגיעה מאידיאולוגיות אחרות, כשהראשונה היא פרו-נשית והשניה היא אנטי-נשית. אני, בתור פמיניסטית לא רואה את התשובה לאובייקטיבציה המינית של נשים והגוף הנשי בעולם הפרסום בכיסויו והסתרתו, לא מכבים אש עם שמן. בעוד שעולם הפרסום רואה בגופן של נשים כלי, חפץ, אובייקט שניתן דרכו ובעצמאותו למכור ועל גבו (וגם על שאר איבריו) להרוויח כסף, ולכן הוא מפשיט אותן, העולם שמאמין כי יש לכסות את הגוף הזה בדיוק מאותה הסיבה – הוא מיני. עולם הראשון מאמין שזה לגיטימי להשתמש בכך לצרכיו, והעולם השני מאמין שאם ישתמשו במיניות הזו – הגברים הם אלה שיסבלו, בעולם הזה ובעולם הבא.
בסופו של דבר, יש רצון לשמור על הגברים, לא על הנשים או על גופן.
לכן – כיסוי גופן של נשים באמצעים פוריטנים הוא לא אי-אובייקטיביזציה של הגוף הנשי, אלא היא אותה אובייקטיבציה, הגוף נשאר חפץ, חפץ שמפריע לגברים לממש את עצמם בדרך שהם מאמינים.
הייתי שמחה לראות את התינוקת של במבה, עם חיתול בלבד, שמחה ומחייכת עם הקוקיות הג׳ינג׳יות שלה. כמו שתינוקות-בנות צריכות להיות.
אשמח לשמוע את דעתך! אפשר לכתוב לי או להשאיר תגובה >>
Comments