(קרדיט לצילום הקאבר: AFP)
האירועים האחרונים לא נותנים מנוח. לא לי, לא לתקשורת, לא לכל מני טוקבקיסטים ברשת, ולא לכל מני כותבי וכותבות פוסטים למיניהן. אני נתקלתי בשלושה מקרים של נשים שחשפו את גופן בזמן מחאות בימים האחרונים, והרשת, והעולם גועש ורוחש. כן ציצי, לא ציצי, כן החפצה, לא הטרדה. הרבה מילים נכתבו והרבה תגובות ארסיות הוקלדו. גם אני כמובן, השתתפתי בדיונים האינטרנטיים האלה, טיעונים לכאן ולכאן, מסכימה או לא, מבינה או לא. אבל הימים עוברים ואני רואה שהציצי לא מרפה מהתודעה, בדומה כמובן לדיונים אחרים על ציצים חשופים במרחב הציבורי (הנקה בציבור לדוגמה), שלא יודעים מנוח.
אז חשבתי לעומק על הדברים, ולמה גוף חשוף עושה לנו כל כך הרבה תגובות רגשיות. והחלטתי לצלול לתוך העולם של מחאות, גוף ומגדר. לא מפתיע , שהנשים שחשפו אות גופן במחאות האחרונות שראינו, לא היו הראשונות שעשו את זה, וגם לא היו הראשונות שהתשמשו בגופן בכדי להעביר את המסר. השילוב בין גוף (וגוף עירום) ובין מחאה, הוא שלוב מוכר ואף מתבקש.
מרסל מוס כתב בשנת 1934 טקסט מרתק, ואפילו יוצא דופן לתקופתו, ובו הוא טען, בין היתר, שהגוף הוא הכלי הראשון והחשוב ביותר של האדם והאשה, להעבר מסרים תרבותיים. דרך הגוף שלנו אנחנו יכולות ויכולים להעביר מידע רב לגבי עצמנו, לגבי אחרות ואחרים ולגבי הסביבה שלנו. הגוף האנושי הוא כלי, הוא לא כאן רק כדי שנלך ממקום למקום או בכדי שנוכל להרים שלט בהפגנה כלשהי, הוא כאן גם כדי שנוכל להעביר באמצעותו מסרים שחשוב לנו להעביר.
הגוף האנושי הוא חלק בלתי נפרד מאומנות, מצריים העתיקה, יון העתיקה, תרבויות דרום ומרכז אמריקה, הגוף ההיברידי של האלות והאלים ההודים, תקופת ימי הביניים והרנסנס – האמנות עוסקת לא מעט בגוף האנושי, כי הוא לא רק חלק מהסביבה הטבעית שלנו, הוא גם כלי שרת להעביר את מסרי האמן או האמנית.
לכן, אין זה מפליא שאקטיביסטיות ואקטיביסטים רבים במקומות שונים בעולם, משתמשים בגופם, לעיתים גם בגוף עירום, בכדי להעביר מסר חתרני ואידיאולוגי. השימוש בגוף כאקט של מחאה, לרוב גם כתפס כפעולה מאוד קיצונית ואלימה, איזושהי נקודת קיצון, אליה המפגין או המפגינה הגיעה אליה: ״לא היתה לא ברירה אלא להשתמש בגוף שלה בכדי להעביר את המסר״. אבל לא כך הדבר. הגוף שלנו הוא סמל ותנועות רבות, וא/נשים פרטיים השתמשו בו באופנים מגוונים בכדי להעביר מחאה.
אחד הדימויים המוכרים ביותר הוא של הנזיר הויאטנמי שהצית את עצמו ביוני 1963, בכדי למחות על הממשל ועל רדיפת הנזירים בתקופתו. הדימוי של הנזיר הפכה להיות אייקון של שימוש בגוף אנושי עד כלות בכדי לממש את מחאתו. כמובן, שאי אפשר שלא להזכיר את משה סלימן, שהצית את עצמו בזמן ההפגנה לציון שנה למחאת האוהלים בשנת 2012. פעולת ההצתה של משה סלימן, היתה כואבת וקשה והיא סימלה את הכאב וחוסר האונים הנפשי הגופני שהוא הגיע אליו. גופו ונפשו נכלו על ידי הממשלה, ועל ידי האש.
קבוצת אקטיביסטים ואקטיביסטיות טבעוניות ישראליות, שנקראת 269life, התחילה את המחאה שלה מסיפורו של עגל אחד, שמספרו היה 269. כאות מחאה, והזדהות עם סבלם של עגלים חסרי הישע בתעשיית הבשר והחלב הנצלנית, הם החלו באופן פומבי, לצרוב על עורם – באותם כלים שמשתמשים על בהמות – את הספרה 269. ללא אילחוש וללא הרדמה, צריבה של ברזל מלובן על עורם ועורן החשוף. גופן שימש גם כמצבה חיה לאותו עגל ולאלפים שכמוהו, על ידי צריבת מספרו על העור, אך השימוש בכאב בגוף החי, שימש גם כלי להעברת המסר שתעשיית הבשר והחלב מייצרת כאב וסבל בלתי נסבלים עבור יצורים אחרים.
אבל 269life אינם לבד. אמן המחאה הרוסי פטר פבלבסקי נהג להטיל בגופו מומים שונים בכדי להעביר את המסרים שלו. הוא תפר את שפתיו יחד, כמחאה למעצרן של בנות הלהקה הפמיניסטית הרוסית ״הפוסי-ריוט״, לאחר שהן מחאו נגד שלטונו של פוטין במוסקבה. הוא גם כרך את גופו בגדר תיל בכדי למחות נגד הגוף המחוקק והממשלה הרוסית שנתפסה כמגבילה ודכאנית. אבל המופע המחאתי המוכר ביותר שלו עד היום הוא מסמור שק האשכים שלו לרצפת הכיכר האדומה בורשה. פטר פבלבסקי ישב עירום לחלוטין על הלבנים הקרות של הכיכר, כשמסמר אחד ארוך חיבר בינן ובין שק האשכיו, בלי יכולת לקום או לזוז. בהודעה לעיתונות הוא הצהיר כי המיצג הוא מטאפורה לאפאטיות, לאדישות הפוליטית הקטלנית של החברה הרוסית המודרנית.
אך יש גם מחאות גופניות שאינן כרוכות בכאב, לדוגמה, הסטודנטים הקמבודים שמפגינים מחאה סולידרית שקטה עם פרופסור נפאלי, פעיל זכויות אדם, שנמצא בשביתת רעב. הסטודנטים יצרו קליגרפיה שכיסתה את גופם, ויצרו מיצג גופני שקט בכדי להעביר את המסרים שלהם. גופם הוא המסר, וגופם הוא הכלי להעברת המסר.
דוגמה נוספת למחאה שקטה, היא של קבוצת אקטיביסטיות שמוחאות על שינוי האקלים באנגליה. הקבוצה, לבושה כולה אדום, בפנים צבועות לבן, התהלכה ברחובות העירייה סנט אייבס שלאורך החוף. הצעדה נועדה להפנות תשומת לב להכחדה ההמונית של מינים ימיים ולאיום של עליית מפלס הים. הקבוצה השתמשה מלבד הצעדה גם במיצג של Die-In, קבוצה גדולה של א/נשים שנראים כמתים בכדי להעביר את הסכנה והאיום שבשינוי האקלים.
אז נחזור לציצים.
הגוף הנשי הוא חלק בלתי נפרד ממחאות שונות ורבות במהלך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של התרבות שלנו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במחאות הקשורות לנשים ולנשיות. נשים רבות השתמשו בגופן בכדי להעביר דרכו מסר, כמו לדוגמה נשים בהריון שעמדו עירומות על ארבע בתוך כלוב מחוץ למסעדה באנגליה, בכדי להעביר את המסר ש״יום האם״ הוא לא יום נעים לכל האמהות החיות בעולם, יש כאלה שהתינוק / ולד שלהן נחטף מהן לצורך תעשיית הבשר.
נשים גם הפגינו עירומות עבור נשים אחרות, בסולידריות והעלאת תודעה למען קורבנות תקיפה מינית, אונס, ניצול מיני והטרדות מיניות. כמו האמנית השווצרית, מילו מוארה, שעמדה בקור עירומה בכדי להעלות מודעות לאי השוויון המגדרי.
וכמובן, קבוצת Femen, שלה מיצגים רבים אבל אדבר על אחד שרלוונטי גם לנו, פה בישראל. הקבוצה מחתה על רצח הנשים הגובר בצרפת, וקראה להפסיק את התופעה הבזויה הזו. הן כתבו על גופן החשוף את שמותיהן של הנרצחות, את גילן, ואת אופן בו הן נרצחו. הן יצרו את פנתאון של נשים, מחזה בלתי נשכח, כזה שלא יאפשר לשכוח את הנשים שנרצחו. גופן החשוף מצד אחד שם אותן במקום חשוף ופגיע, כזה שמזהה עם קורבנות הרצח ונשים שעדיין חוות אלימות מגדרית. ומצד שני שם אותן במקום חזק, כזה שלוקח את השליטה על גופן, הן מחליטות לשלוט בנרטיב, ולקרוא להפסיק על האלימות מתבצעת באופן תדיר על גופן של נשים. הגוף הוא המסר, והגוף הוא כלי להעברת המסר.
את המחאה של הנשים הישראליות, חשופות החזה אני יכולה להבין – גופן נושא את המסר. הן אומרות לנו – הגוף הנשי מעניין יותר, מרגש יותר, מהווה יותר כותרות בחדשות – מאשר כל הסיבות שבגללן ועבורן אנחנו נלחמות בהפגנות, בין אם זה השכר של עובדות הסוציאליות, בין אם זה אלימות משטרתית, הכיבוש, למען הדמוקרטיה וכיוצא בזאת. הגוף הנשי היוצר את הפרובוקציה הוא המסר והוא כלי להעברת אותו המסר בדיוק.
לעומת זאת, את המחאה של האשה העירומה מפורטלנד, אני יכולה להבין, להסכים איתה ולקבל אותה, רק באופן כזה שהיא המשתמשה בגופה בכדי להעביר את המסר שגופה הוא הגוף ה״נכון״. כשהיא התפשטה במחאה של black lives matters והראתה איך על הגוף הלבן והפריבילגי ה״נכון״ וה״ראוי״ שלה – לא יורים, לא מפעילים אלימות. איך על הגוף הזה מתייחסים בכבוד, בעדינות, מפעלים ממנו ולא נותנים לו להפגע - היא משתמשת בגופה ככלי להעברת מסר, חשוב וראוי. אם הכוונה שלה היתה כזו שלהראות לעולם כיצד הגוף הנשי, הלבן, בניגוד לגוף השחור (הנשי או הגברי במקרה הזה), הוא עליון – המחאה שלה מוצדקת. אבל אם לא, אני חוששת שאת המחאה הזו, לא הבנתי.
יש לך מחשבה אחרת?
אפשר לשתף ולהגיב!
Comments