הפוסט הבא חורג מגבולות התרבות החזותית וגולש אל עבר עולמות תוכן מקבילים, אבל בעולמנו הפוסט-מודרניסטי, אין דבר כזה שאין דבר כזה, ואני מאמינה שדבר מוביל לדבר, שפרקטיקה אחת משפיעה על אחרת, ואם נבין דבר במקום אחד נוכל להשליך את התובנות שלנו אל עבר מקומות אחרים. (קרדיט לבאנר - מיכל שומר ודף הפייסבוק שלה - עברית רב מגדרית).
אז אני רוצה לדבר על שפה. אומנם כל שפה מורכבת באופן אחר וייחודי לה, ולכל שפה יש את המבנה הפנימי שלה, את הקצב שלה, את המנגנון שלה, ובהקשר של שפה ומגדר יש שפות שמאפשרות יותר מנעד או אפילו נקרא לזה התחמקות מתיוג מגדרי תוך שפתי, ויש כאלה – כמו העברית שלנו, שמחייבת אותנו, אולי אפילו כופה עלינו, את המגדר שלי, שלך, של כולנו (למעט מספר מילים, שאחת מהן הופיע ממש במשפט הזה: שלך). אז למה אכפת לי משפה? אני אסביר בשלושה חלקים קצרים.
חשיבה ביקורתית:
אחד הפילוסופים החשובים של המאה ה-20, פייר בורדייה (Pierre Bourdieu) טען שבזמן שאנחנו אומרות מילים מסויימות, אנחנו בו בזמן מתארים מציאות ויוצרות מציאות. באחד המאמרים החשובים שלו, הוא לקח את המילה ׳משפחה׳, והראה שבאמצעות טפסים ממשלתיים, טקסים דתיים, דימויים חזותיים וכיוצא באלה, אנחנו מגַדְרות את המושג ׳משפחה׳ למושג מצומצם. ואז כשאנחנו חוזרים על המילה הזו בהקשרים אחרים, התהודה המצומצמת של אותו מושג נשארת, גבול המושג נשאר קבוע. לכן – ׳משפחה׳ באופן אינטואיטיבי בתרבות ההטרוסקסואלית, הגברית והלבנה שלנו, היא: אבא, אמא, וילד/ה (אולי גם איזה כלב). כשאנחנו אומרות ׳משפחה׳, אנחנו גם מתארות איזשהו מצב עיניינים אמיתי – זוהי באמת משפחה, אבל היא גם יוצרת מציאות – זוהי משפחה באמת.
ג׳ודית באטלר, הוגה חשובה נוספת של ימנו, שעסקה רבות בקשר בין המילים למציאות, אמרה שיש היגדים שברגע שהם נאמרים יש להם כוח לחולל דבר מה במציאות. לדוגמה – הקריאה של הרופא/ה ״זו בת!״ או ״זה בן!״ לאשה בהריון בגילוי מין / מגדר העובר, היא אינה רק אמירה ככל האמירות, אלא לאמירה זו יש כוח לשנות את המציאות – כיוון שמאמירה זו והלאה המציאות של העובר תשתנה – במידה וזו בת, הדימיוּן כלפיה יהיה מסויים מאוד, יקנו לה בגדים ורודים, עגלה ורודה, סרטים חמודים לשיער, יצבעו לה את החדר בצבע מתוק, יחשבו על שמות לבנות, יחשבו שבגלל שהיא בועטת היא בטוח תגדל להיות בלרינה. אבל אם זה בן, כל המציאות שלו תדומיין הפוך לחלוטין.
כשמרב מיכאלי התעקשה לדבר בנקבה היא ידעה מה היא עושה, היא חתרה נגד השפה העברית. זה אולי נשמע הזוי ומופרך, אבל צריך להבין את המעשה שלה באופן הזה: העברית היא שפה שמחייבת אותי להיררכיה מסויימת שבה הזכר הוא הכללי ולכן הוא השולט בשפה ומכיוון שהשפה יוצרת מציאות - ניתן להבין כי הזכר הוא השולט במציאות. שינוי המציאות העגומה הזו מגיע רק מתוך, ויחד עם, זעזוע של הבסיס. לכן מרב מיכאלי החליטה להפוך את היוצרות. מלחמת החורמה שהיתה עליה השתמשה בשיבוש השפה כתירוץ לכך שמעשיה אינם לגיטימיים: ״היא הורסת שפה בת 5000 שנים!״, אבל למעשה, ההתרעמות כלפי המעשה של מרב מיכאלי היתה שהיא שינתה מציאות. ואת השינוי של המציאות שלה אנחנו רואות בבירור היום. היום אף אחת או אחד לא יגיד ״אזרחים יקרים!״ תמיד יגידו ״אזרחיות ואזרחים יקרים!״ ואף אחד או אחת לא תגיד ״סטודנטים יקרים!״ תמיד יגידו ״סטודנטיות וסטודנטים יקרים!״ (וכן הלאה). הפנייה לשני המינים, שהיום נראית לנו כל כך טבעית ואפילו לא מפריעה לנו באוזן, היא פעולה חתרנית של זעזוע עמוק של המציאות שהתחיל לפני הרבה שנים. והיד עוד נטויה.
אבל בורדייה, באטלר ומיכאלי בצד אחד, והמציאות לפעמים, בצד השני. יש עדיין דרך ארוכה לעבור עד שהשפה שלא תכתיב לנו את המציאות, אלא המציאות תכתיב את השפה.
עיתונות:
לא מעט פעמים אני נתקלת בידיעות חדשותיות על גברים שתקפו מינית נשים, אנסו אותן או אפילו רצחו את בנו זוגן. על פניו – ידיעה חדשותית ראויה. אבל לרוב, הטקסט שנכתב הוא טקסט מכובס, כזה שמצייר לנו מציאות מאוד שונה מהמציאות.
בתאריך ה-11.7.2020 התפרסמה ב-Ynet Sport כתבה עם הכותרת: ׳המעורבים בפרשת ״הכדורגלנים והקטינות״: שני שחקני מכבי ת״א׳, ובהמשך: ׳המשטרה פתחה בבדיקת הפרשה, בעקבות הדיווח לפיו שניים משחקני הקבוצה קיימו יחסים עם שתי תלמידות תיכון קטינות...׳
לידיעות אחרונות יש כוח מסויים בישראל, אולי הוא לא העיתון הכי נחשב בארץ, אולי הוא לא העיתון ספורט הכי נחשב בארץ (אולי כן? אני ממש לא מבינה בזה), אבל למילים כתובות בעיתון, או באתר האינטרנט של אותו העיתון לצורך העניין, יש כוח – וכוחן עשוי ועלול לשנות את המציאות של מי שאין להן כוח. כשעיתון ברמתו של ידיעות אחרונות כותב ״קיימו יחסים עם קטינות״ – הוא מתאר מציאות ויוצר מציאות. הוא אומר אמירה שיש לה תוקף לשנות את המציאות ממנה והלאה. קיום יחסים מעיד על הדדיות, על הסכמה, על רצון, אפילו על תענוג מסויים מהאקט המיני. ההצמדה של מילים אלה למילה ״קטינות״ נותנת הכשר, גם אם עקיף וגם אם סמוי, לקיום יחסים עם קטינות. תיאור של מציאות ויצירתה בעת ובעונה אחת. יחד עם זאת, ההכרזה, הקריאה על כך שהן קיימו יחסים עם קטינות, משנה את כל המציאות מכאן והלאה. דיונים שלמים על המיניות של הקטינות האלו, על הרצון שלהן, על הלבוש שלהן, על הפיתוי שלהן – כל מיני הבלי הבלים שהסיתו את הדיון בגלל שהמיסגור של המשפט הוא ״קיום יחסים״. הרי אם בכל מקום הכותרות היו צועקות ״שני כדורגלנים אנסו קטינות!״ פתאום הדיון היה מתמקד במוסר שלהם ולא במוסר הקטינות.
שפה יוצר מציאות.
אני, עצמי, ואנוכי:
השפה העברית היא ״סקס-מנייאקית״, כפי שניסחה את זה באופן אלמותי המשוררת יונה וולך. היא כופה עלי לפנות לישות אחרת בפניה או זכרית או נקבית. מאוד לא פשוט לדבר על דרך הניטרליוּת המגדרית בעברית, למרות שיש דרכים נהדרות לעשות את זה, בעיקר בכתיבה, המדריך הזה עושה את זה מצויין.
אם אני יכולה להתעלם בחינניות מפניה כללית בזכר על אף שרובנו נשים (מי שחושב/ת שהאקדמיה הוציאה חוק שהפנייה היא ע״פ הרוב, היא טועה, אפשר לראות את זה ממש כאן, אמ״לק: ״רבים מרגישים חוסר נוחות לפנות לקבוצה שרובה נשים בלשון זכר. אף זאת: בציבור מתהלכת שמועה ולפיה החליטה האקדמיה שבמקרים שיש רוב נשים יש לנקוט לשון נקבה. אבל זו אינה אלא שמועה, ואין לה על מה שתסמוך״).
אבל דבר אחד ממש קשה לי להכיל ולהבין, נשים, נערות וילדות שמדברות על עצמן (ואל נשים / נערות / ילדות אחרות) בפניית זכר. נעמה אדרי, מתמודדת בתכנית ״בית ספר למוזיקה״, ילדה חכמה שרואה את עצמה רופאה כשתהיה גדולה, ילדה שניה בין ארבע אחיות - בית מלא בנשים, ועדיין פונה לעצמה ב״אתה״ ולא ב״את״. ברור לי שיש לא מעט שיגידו שבעברית ה״אתה״ משמש גם כפנייה לזכר אבל גם בפנייה כללית. אבל בחייאת, הטיעון הזו פוסל נשית בבסיסו, הרי כל מי שאמר לי את זה אי פעם, היה גבר.
להתשמש בפניית נקבה כשאני אשה, היא דרך מאוד מסויימת להטוות את הסובייקטיביות שלי בתוך השפה, אני לוקחת על עצמי את הזכות להיות ״את״ ולא ״אתה״ – בין אם ה״אתה״ הזה כללי או ספציפי. הרי כבר הסכמנו שלמילים יש משמעות, הן יכולות לנתב את המציאות שלנו לכאן או לכאן, אז כשנשים, נערות, וביתר שאת - ילדות, מפסקות לפנות אל עצמן כ״את״, באיזשהו מקום הן גם מסיתות את עצמן מהמציאות. להתעקש ולדבר אל עצמך, ואל נשים / נערות / ילדות אחרות בפניה הנכונה להן היא התעקשות לייצר מציאות, התעקשות להשאיר נשים / נערות / ילדות כחלק חשוב והכרחי מהמציאות שלנו. כאלה שיכולות לשנות אותה, וחייבות לשנות אותה, כי מציאות חייבת לזוז, אחרת היא נשארת במקומות שמהר מאוד נראים לנו חשוכים.
ולסיום, אם רציתי מציאות שמכתיבה את השפה, קיבלתי גם את זה וגם עיצוב גרפי משובח. המעצבת הגרפית מיכל שומר (ממליצה להכנס לדף הפייסבוק המשובח ׳עברית רב מגדרית׳), עיצבה אופן חשיבה שונה, היא החליטה להילחם בסקס-מנייאקיות של השפה העברית ופשוט לא נכנעה לתכתיבים שממשטרים את הכתיבה העברית, וככה הסגנוּן של האותיות שלה (שיכולות להיות במגוון פונטים שונים) מאפשרים כתיבה פלואידית, אקטיבית, דינמית - בדיוק כמו המציאות שלנו. נכון, ישנם קולות שיגידו ״זה לא קריא״ או ״זה לא מובן״, אבל אלה קולות שצריכים ללמוד שפה חדשה, שפה שנותנת מקום לכל הישות האנושית באופן שווה, ולהתחיל לדבר בשפה הזו, באופן יומיומי, שוטף, רציף. ולהתחיל לייצר מציאות חדשה, בה אף ישות אנושית לא נשארת בשולי השפה.
יש לך דוגמאות נוספות לאיך העברית משבשת לנו את המציאות?
אפשר להשאיר תגובה >>
Comments